לשאת את התווית בגאווה

לאה - רוני חזון · 29 באוקטובר 2026

כשקיבלתי אבחנה של הפרעה נפשית, לא חשבתי שזה ישפיע על ההתפתחות המקצועית שלי. לא כגורם מעכב, ולא כגורם מקדם. לקח לי זמן להבין שההתמודדות הנפשית שלי כאן כדי להישאר באופן כרוני, ועוד יותר זמן לקבל את ההשפעה שלה על כל תחומי חיי.

כבר מגיל צעיר גיליתי נטייה טבעית לתחום החינוך, ובמיוחד לגילאים הצעירים. בכל מקרה הוסללתי, כמו דתיות רבות, לתואר בחינוך, "כי זה נוח". אבל בדרך גיליתי שהתפקוד שלי לעולם לא יהיה נטול אתגרים, ויושפע מהתנודות הנפשיות בחיי וממצב בריאותי. אחרי כמה פיטורים, הכרה כנכה בביטוח לאומי והבנה שבריאות הנפש שלי היא תחום שאני לא יכולה להשאיר בצד, החלטתי להגיע לראיונות עבודה פתוחה וגלויה: אני מתמודדת עם פוסט-טראומה. וכן, זה משפיע. וכן, לפעמים נדרשות תמיכה והתאמות.

אולי פשוט בחרתי תחום שהמעסיקים בו נואשים במיוחד, אבל איכשהו לא חוויתי השפעה לרעה בעקבות הפתיחות שלי בנושא. בדיעבד יש אפילו יתרונות לרקע שלי. לא באופן אוטומטי, אבל אחרי למידה של התחום, ושנים של טיפול פסיכיאטרי, ובעיקר טיפול רגשי פרטי ושיתוף פעולה עם גורמי שיקום, למדתי להכיר מהי פוסט-טראומה, ומה עושים איתה.

תארו לכם מטפלת במעון שיש לה רגישות להתמודדויות השונות שעוברות על ההורים, שיש לה הבנה עד כמה חשוב להעניק לילדים מרחב בטוח ונעים, להימנע מגורמי לחץ, ולשים דגש על חוסן רגשי. אני המטפלת הזו, אני הגננת הזו, שמתוך הסיפור האישי שלה למדה לתווך מצבים מאתגרים ולשים לב לנושאים מהותיים כמו סוכנות אישית, אוטונומיה, וויסות רגשי של הילדות והילדים.

במקביל לחינוך, התואר שלי התמקד בתחום התיאטרון, ואהבתי את הבמה כל כך! יש קסם בבמה, נוכחות וקרקוע חד פעמיים שמתרחשים ב"כאן ועכשיו". השלמה וזרימה עם המציאות בגמישות וקבלה, שרק כשחקנית למדתי להרגיש. היו גם אתגרים כמובן, וטריגרים בלי סוף, אבל בסופו של דבר גיליתי שמשהו בבמה שומר עליי. ועם החשיפה האיטית של המצב שלי, תוך כדי יצירת רשת תמיכה של חברות, בן זוג, וגורמים מקצועיים, הבנתי שיש לי סיפור שיכול לעזור לאחרים. עברתי הכשרה בתוכנית "דו-שיח" של "אנוש" במסגרת סל שיקום, שם עזרו לי לסנן ולמצות את החלק בסיפור שלי שיכול להביא תועלת לאחרים. יצאתי לדרך כמרצה, ובהמשך גם סטנדאפיסטית על פוסט-טראומה.

לא רק שאני לא מסתירה את ההפרעה הנפשית שלי, אני נושאת אותה כטלאי, הוכחה לכך שעברתי דברים קשים, ושרדתי. אני ממשיכה לעבוד עם הגיל הרך ובמקביל לעסוק בהסברה על בריאות הנפש. וזה מתקיים במקביל, באותו עולם, ללא סודות והסתרות שכל כך התישו אותי בעבר. ההורים והצוות מוזמנים לאירועים שלי, מגיבים לי בערוצים המקצועיים, ומפרגנים. עוד ועוד נשות צוות מרגישות בנוח לשתף אותי בסיפורים האישיים והמשפחתיים שלהן, וגם ההורים רואים בי כתובת מקצועית.

לרגע, זה נשמע מדהים. עבודה שאני אוהבת כאשת חינוך לגיל הרך, ובנוסף עבודה שאני אוהבת כאקטיביסטית על הבמה? אז הכול בסדר, לא? אני מתפקדת! החלמתי! אז לא. ההתמודדות היא עדיין יומיומית, והתסמינים מבקרים בקביעות  – סיוטים, פלאשבקים, טריגרים, חרדות, דיכאונות, ניתוקים ועוד. אני עוסקת במה שאני אוהבת, זה נכון, ואני עדיין לא מאמינה שהגעתי למצב הזה. אבל היד כל הזמן על הדופק, והמינון זהיר ונמוך. יש ימי מחלה נפשיים, ורגעי שפל שקשה להתאושש מהם. אבל אני מאמינה במה שאני עושה, מאמינה שזה מעניק לי משמעות, ומוכנה להכיר בצורך שלי לא לרוץ קדימה כאילו אין לי פוסט-טראומה. ובעיקר – לקבל המון המון עזרה ותמיכה מכל מי שאפשר, ולא להתמודד לבד.

תגובות

עדיין אין תגובות לפוסט הזה.

התגובות פתוחות לקריאה ולכתיבה לחברי הקהילה. הצטרפו כדי לקרוא ולהגיב.

← חזרה לבלוג