נקודת האל חזור - כנקודת מוצא

נעה ברקאי · 25 בספטמבר 2026

אנל'א ממש זוכרת את החיים שלי לפני.

קינצוגי

ז'תומרת, זוכרת רגעים אזוטריים מתוך דברים עקרוניים בהשתלשלות האירועים, וזוכרת את נקודות השבר,

אבל משהו בזיכרונות כמו מנותק ועמום, וקשה לאחוז בחוט מקשר בין מי שהייתי אז, לבין מי שאני היום.

אולי זה גיל ארבעים ואני מאבדת תאים במוח, אבל תכלס משהו בי התאפס לנקודת אל חזור כשהמציאות נשמטה לי.

כי בפעם הראשונה שחוויתי התקף הייתי בת 26 וזה היה בשבוע של הגשת פרויקט גמר שעבדתי עליו באובססיביות שלא הועילה.

כמעט לא אכלתי, חייתי על קפה, שאכטות ומשקאות ממריצים אז גם לא ישנתי, והשילוב של הכל יצר אצלי לא פחות מאשר פסיכוזה.

איכשהו באמצע הלילה מצאתי את עצמי משוטטת יחפה ואבודה ברחובות העיר שהיתה לי לבית, כשהפלאשבקים התחילו להשתלט.

לא ידעתי מה אני חווה. לא הבנתי על מה הכל יושב.

לא הבנתי אז שהפעולה שאני צריכה לעשות זה להרפות ולא לאחוז.

אבל הלכתי לאיבוד בדרום תל אביב בשעת לילה קיצית מאוחרת.

וכשמצאו אותי הייתי צל של אדם.

וכשהתאוששתי הייתי צריכה ללמד את עצמי לדבר מחדש.

ועד היום, כשאני נזכרת בשיא ההתפרצות אצלי, עולה בי גל של זיעה מהמחשבה על הלילות שעברתי ועל הבקרים שהתלוו אליהם.

לקח לי זמן להבין שאני לא יכולה לשרוד בלי שינה.

הגדרתי את עצמי כינשופה וזה הניח את דעתי. חשבתי שזה פשוט מי שאני.

לא הבנתי ששינה היא חמצן למוח.

שכמו כל מערכת הפעלה, גם המוח זקוק לזמן עיבוד כדי לעשות ריסטארט.

שהמעבר מערות לשינה הוא הרבה מעבר לכיבוי אורות.

כי כשהשקט של הלילה הגיע והגירויים החיצוניים נחלשו, הווליום הפנימי שלי עלה, הגוף נדרך והמחשבות התחילו לנוע ברצף, עד שההרפייה והשחרור עצמם הרגישו מסוכנים.

וככה מצאתי את עצמי במשך תקופות ארוכות מרוקנת ודרוכה,

מתפקדת במצב של נוכחת נפקדת, על איזה אוטומט שלא בחרתי בו, שמשאיר אותי במצב תמידי של התשה.

כי הבראשית שלי התחיל מכאוס, ואז הגיעה תהום שואבת עם ריקבון וחרדה, ואז נכנסו ההימנעות וההמתנה, ובסוף הופיע גם דיכאון.

כזה שמכלה.

ואולי שם הכל קרה.

במיטה הלבנה מאיקאה שספגה הכל.

חודשים בדירה התל אביבית האגדית,

ערפל במקום מחשבות,

זיעה קרה על הכרית כל בוקר,

דמעות במקום עיניים ושקים של כאב שמילאו את הגוף הזה שהונח לו שם, על המיטה הזאת שהרגישה כמו עוד איבר לא מתפקד.

ונשארתי ככה חודשים ארוכים. שנים למעשה. הזמן לא היה פקטור. הימים חלפו, העונות השתנו, ואני נעלמתי.

אבל כשאני מסתכלת בפרספקטיבה של זמן, משהו בנקודת האל חזור הזאת שהרגישה כמו סוף העולם, איפשר לי גם לעשות ריסטארט לחיים שלמים של הדחקה.

כי אולי יש משהו בלפגוש תהום שמכריח אותך למצוא מוטיבציה פנימית מחודשת ולבחור איך ממשיכים מכאן.

במסע השיקום שלי נתקלתי בעקרונות של 12 הצעדים. שיטה שנולדה מתוך עולם ההחלמה מהתמכרויות, אבל בעיניי יש בה גם משהו מעבר לזה.

התחברתי במיוחד לרעיון שנמצא בבסיס "תפילת השלווה" שמלווה את הדרך הזאת וזה ללמוד להבחין בין הדברים שאין לי אפשרות לשנות, לבין אלה שבהם עדיין יש לי בחירה, אחריות, ויכולת לבחור איך להגיב.

ככל שהכרתי עוד מהעקרונות האלה, התחלתי לחשוב על השיטה במובן רחב יותר מגמילה מחומרים ממכרים.

כי לפעמים אנחנו נאחזים לא רק בחומרים, אלא גם בנרטיבים מוכרים שמייצרים לנו ודאות לגבי הזהות שלנו. נצמדים לסיפור על מי שהיינו, על מה היה "אמור" לקרות, על מי אנחנו "צריכים" לחזור להיות.

אבל אותה ודאות יכולה גם לייצר תחושה שאין לנו ברירה ולהשאיר אותנו בתוך לופ.

וכשאני מסתכלת על זה לעומק אני מבינה שיש בתהליך הזה גם אקט שמצריך שחרור.

וזה מזכיר לי משל ששמעתי פעם ונשאר איתי:

חונך שובר כוס מול חניך שלו. הכוס מתנפצת לרסיסים על הרצפה והחניך נבהל ושואל: למה עשית את זה?

החונך שואל אותו בחזרה: אתה יכול להחזיר אותה עכשיו למה שהייתה?

אפשר לאסוף את הרסיסים.

אפשר לעשות איתם משהו.

אבל אי אפשר להחזיר את הכוס למצבה המקורי.

והדימוי הזה נשאר איתי.

כי עצם ההבנה שמשהו בי נשבר לחלוטין היתה, באופן מוזר, גם משחררת.

הפסקתי לנסות לאחוז כל כך חזק במי שהייתי לפני, או במי שחשבתי שאני אמורה לחזור להיות. התחלתי להפנות את המבט למה שיש עכשיו ולמה שאני עוד יכולה לבנות מכאן.

לא בבת אחת ולא באיזו הארה גדולה.

צעד אחרי צעד, דרך בחירות קטנות ומיטיבות בכל יום מחדש.

מעניין אותי ממש לשמוע אם גם לכם.ן יש רגע כזה שבו הבנתם.ן שאי אפשר לחזור להיות בדיוק מי שהייתם.ן קודם?

ואם כן, האם דווקא ההבנה הזאת הצליחה לייצר אצלכם.ן איזו מוטיבציה מפוכחת וחדשה, כזאת שעזרה לכם.ן להתחיל לנוע קדימה?

אשמח לקרוא אתכם.ן בתגובות 🙏

תגובות

עדיין אין תגובות לפוסט הזה.

התגובות פתוחות לקריאה ולכתיבה לחברי הקהילה. הצטרפו כדי לקרוא ולהגיב.

← חזרה לבלוג