תקוע מול התחרות
תקוע מול התחרות
Noam Averbuch · 29 באוקטובר 2026

נועם אברבוך
סביבת העבודה שלנו כל הזמן רצה. רצה מהר. כל כך קשה לעמוד בקצב הזה, ובלתי אפשרי להדביק את הפער, שאני לא מאמין שאני עדיין כאן, שהגעתי עד הלום. מה קורה בעבודה?
אני לקחתי את התחרות הזו אליי. מתוך הלחץ, מתוך התקיעות, מתוך השיתוק של הקרוסלה שנקראת עבודה — המשימות, הטלפונים, הפגישות, הדרישות והציפיות — החלטתי שזו התחרות שלי. לא מול אף אחד אחר, רק אני על המגרש. ובתחרות שלי אני קובע, ואני קובע לשבור את השיא של עצמי, וזהו. להניח על השולחן משהו בינוני, אבל לשפר אותו בכל יום.
הנחת העבודה שלי בעבודה היא שכל מה שאני עושה אפשר לעשות טוב יותר. אני לא ממהר להבין איך. אני עושה ומקפיד לבחון את עצמי אחר כך, ואפילו לתעד לעצמי את הדרך, בעיקר אם זה יקל על העבודה שלי (יותר קל = יותר טוב).
אני מתקשר את זה בגאווה: ״העבודה שאתה רואה היום טובה יותר ממה שהייתה אתמול, והעבודה שתראה מחר תהיה טובה יותר מזו של היום. איך? אני עדיין לא יודע. בוא נעבוד ונדבר על זה בסוף היום״.
זה עובד!
ההפתעה הכי נעימה שלמדתי מהגישה הזו היא שכולם יעזרו לך! זה באמת לא ייאמן, באמת מפתיע. לכולם יש רעיון מצוין בשבילך, כל עוד אתה לא מתחרה בהם. זו הייתה תחושה של פיצוח החידה של סביבת העבודה התחרותית כל כך.
- אם אתה מתחרה באחרים — אף אחד לא יעזור לך! גם אם אין לו קשר ישיר לתחרות, למה לו לגדל אויבים?
- אם אתה מתחרה בעצמך — כולם יעזרו לך! אני לא יודע להסביר את זה, אבל זה יוצא להם באופן טבעי. כשאתה חושף שהמטרה שלך היא לשפר את הביצועים שלך, לכולם יש מה לומר.
החיים שלי מלאים בנקודות של תקיעות. בכל פעם שאני נדרש לבצע תהליך חדש שאני לא מכיר, אני, כברירת מחדל, עוצר ודוחה אותו לאחר כך. קודם כול, נתקע. אני לא מצליח אחרת, וכשאני מתחיל, אני עושה את זה לאט ובצעדי תינוק קטנים.
אני לא עומד בתחרות החיצונית. אני לא אצליח. אז הוצאתי את עצמי ממנה ואני מציג את עצמי לעולם כמתחרה מסוג אחר: מתחרה בעצמי. התגלית המרעישה היא שיש לזה קונים! לא כולם — הלחוצים עדיין מלחיצים — אבל יש כאלה שנותנים אמון ורואים שזה עובד, כי הם עוזרים לך לעשות את זה.
בהצלחה בעבודה. שיהיה יום טוב יותר מאתמול. זה הכול.
