בין התמסרות לגבולות

נעה ברקאי · 25 באוקטובר 2026

יש משהו בעונה הזאת שאני מאוד אוהבת.

האוויר שמתקרר,

הריח של הגשם הראשון,

האור הרך שמטיל צללים עדינים מהתריסים במרפסת בבוקר,

הבגדים שעוטפים אותי,

הטבע שמתגבר.

אבל מצד שני, משהו בגוף שלי גם נדרך.

כי מאז דצמבר 2001 והפיגוע שהיה,

החורף הפך להיות העונה בה הטריגרים שלי קופצים.

 

אבל בחנוכה לפני חמש שנים אמא שלי נפטרה,

וכשזה קרה - כמעט מיד משהו בי השתנה.

כי חודש בדיוק אחרי היומולדת שלי היא הלכה,

ולפעמים אני חושבת שהיא חיכתה שאסיים לחגוג,

ורק אז הרפתה.

כי מאז אני נאחזת במה שנשאר ממנה בי

ומגלה עוד מעצמי בעקבות זה.

כי מאז מתרפקת על מסרים ממנה בכל משב רוח מוכר השורק בגבי,

בעקרונות שהנחילה בי,

ובדברים אזוטריים שלמדתי ממנה.

כמו זה שלמדתי ממנה שאני הכי חשובה.

וזה לא שהיא אמרה לי את זה במילים.

זה אפילו לא שהיא אמרה את זה עליי.

אבל היא הדגימה לי על עצמה ומאז שאני זוכרת היא עשתה רק מה שהיא רוצה.

והיא עשתה את זה בנחישות והשקיעה בעצמה ובדברים שחשובים לה,

ואני כילדה ראיתי אותה מגשימה את עצמה ותופסת מקום ונוכחות בעולם בלי להתנצל,

ככה שלפעמים היה מספיק המבט החודר שלה עליי כדי להזכיר לי שאני צריכה לדאוג לעצמי. שזאת האחריות שלי.

ואני חושבת שרק בשנים האחרונות אני מתחילה להבין עד כמה הדבר הזה משמעותי במסע שלי.

כי אני מרגישה הכול בעוצמה מאז שאני קטנה.

לפעמים קשה לי להפריד ביני לבין האנשים שאני פוגשת.

הכול עובר דרכי.

ולא במובן של עובר מעליי.

אלא ממש דרכי.

מילים, אנשים, מערכות יחסים, ציפיות, ביקורת, בקשות.

הכול נוגע בי, ולפעמים גם נשאר איתי הרבה אחרי שהסיטואציה עצמה נגמרת.

לכן גם במשך הרבה זמן חשבתי שמערכות יחסים זה גדול עליי.

שאני מרגישה הכול יותר מדי, שאני לא מצליחה לשים את עצמי במרכז.

שאיכשהו הכול תמיד יותר חשוב ממני וכשמישהו צריך אותי, אני שם, אבל כשאני צריכה אני לבד.

אבל ביקשו שאכתוב על עבודה החודש, והנה אני מגיעה לזה.

כי השבוע הגשתי בעבודה פרויקט סופר מורכב.

כזה שכשנתנו לי אותו לא באמת ידעתי איך והאם אצליח לעמוד בו.

משימה שבדרך כלל הייתה דורשת צוות שלם וחודש של עבודה מאומצת,

רק שהפעם הייתי צריכה למצוא דרך יצירתית אחרת, ותוך שמונה ימים אינטנסיביים,

שעות ארוכות כולל סופ"ש, אינספור החלטות, פתרונות ודברים חדשים שלמדתי תוך כדי תנועה – הצלחתי להביא תוצאות.

בלילה של ההגשה ישבתי מול המחשב קצת אחרי חצות, מפורקת לחלוטין אבל מסופקת.

כי כשמשהו מלהיב אותי ואני מאמינה בו, אני All in.

אני אוהבת אתגרים. אוהבת מורכבות. אוהבת ללמוד ולפרק בעיות, למצוא פתרונות ולבנות דברים שלא היו שם קודם,

והיום אני גם מבינה שההתמסרות הזאת שלי שבאה יחד עם רגישות ותשומת לב לפרטים, היא גם אחת החוזקות הגדולות שלי.

אבל השבוע הבנתי גם שההבדל בין תחושת התמסרות הזאת לתחושת עבדות טמון בעצם הבחירה בניהם.

כי זה שאני מסוגלת לתת מעצמי כל כך הרבה, לא אומר שאני תמיד צריכה.

וזה שמישהו צריך אותי, לא אומר שהצורך שלו בהכרח קודם לשלי.

וכדי ליצור הדדיות ביחסים שלי עם העולם, אני צריכה לדעת לא רק להתחשב בגבולות של אחרים,

אלא קודם כול להכיר את הגבולות של עצמי.

אז אני לא מתחרטת על ההשקעה שנתתי בפרויקט הזה השבוע, להיפך.

אני גאה ושמחה להיות במקום כזה שמצד אחד אני בשיא הידע והמקצועיות שלי,

ומצד שני יש לי עוד רעב ומוטיבציה ללמוד ולגדול.

אבל כן רואה את המחיר של ההתמסרות הזאת עליי,

וכן רואה את החשבון שאני משלמת כשאני מגיעה שוב ושוב לסף היכולת שלי.

אז וואלה אני עדיין לומדת לנוע בין הקצוות שלי.

בין הרצון להתמסר עד הסוף ולקחת על עצמי הכול, לבין הדחף להתרחק ולחתוך מיד כשמשהו פוגע בי.

בין הטוטאליות והנאמנות שלי ביחסים, לבין הצורך הטורדני להיות לבד ולהתאפס בשקט מכל הציפיות והרעשים בראש.

וזה פוגש אותי בשאלה שמעסיקה אותי לא מעט בעולם העבודה:

כמה מקום אני רוצה לתת לפוסטראומה שלי בתוך הזהות המקצועית שלי?

כי אני אוהבת את מה שאני עושה, את האתגרים, את האפשרות ללמוד ולהתפתח ואת האחריות שאני לוקחת על עצמי.

אבל לפעמים אני גם חושבת שאם אנשים בעבודה סביבי היו יודעים קצת יותר על ההתמודדות שלי, אולי הם היו מבינים אותי יותר טוב.

אולי גם לי היה קל יותר להסביר מה אני צריכה ומה עובר עליי כל פעם שאני נכנסת ככה למשהו, All in.

מצד שני, אני יודעת למה אני מסוגלת.

אני לא רוצה שמישהו יחליט בשבילי שמשהו גדול עליי או שעדיף לא לתת לי אחריות מסוימת, רק כי הוא יודע שיש לי פוסטראומה.

גם אם הכוונה שלו טובה.

כי יש הבדל בין להתחשב בי לבין לצמצם אותי.

ואולי גם השאלה הזאת היא חלק מאותו שיעור שאמא שלי ניסתה ללמד אותי.

להכיר את עצמי מספיק טוב כדי לדעת מה נכון לי.

כדי להיות ברורה עם הבקשות שלי מהאנשים סביבי,

ולהבין מה מתוך זה אני בוחרת להשאיר לעצמי.

כי גם שיתוף הוא לא בהכרח חשיפה מלאה וטוטאלית,

ואפשר לבקש התחשבות גם בלי לספר את כל הסיפור.

אני עדיין לומדת את זה.

עדיין נעה בין קצוות.

אבל היום לפחות אני מרגישה שכשאני מחזיקה כל קצה ביד אחת, אני מצליחה לנוע.

לפעמים אוחזת חזק יותר, ולפעמים דווקא משחררת אחיזה מתוך התמסרות אל הלא נודע.

כי זאת תנועה שמתקיימת בי בזכות זה שהפסקתי להתנגד לכוחות שפועלים בי -

שיש בהם הרבה מן האור,

אך יש מעליהם גם הרבה צל.

אז אמרו לי לדבר על עבודה, אבל אני חושבת הרבה על אמא בתקופה הזאת.

על הגעגוע.

על הדברים שהייתי רוצה לספר לה.

על המבט הדואגאה שלה עליי.

על החיוך עם הגומות.

ועל זה שגם חמש שנים אחרי שהיא הלכה,

אני ממשיכה לגלות כמה ממנה נשאר איתי. לא רק בזיכרונות.

גם בבחירות שאני עושה ובאישה שצמחתי להיות.

מעניין אותי איך הפסטרמה פוגשת אתכם.ן בעולם העבודה ובמערכות היחסים?

איך אתם.ן מבקשים.ות התחשבות, בלי להרגיש שאתם.ן מצמצמים.ות את עצמכם.ן?

תגובות

עדיין אין תגובות לפוסט הזה.

התגובות פתוחות לקריאה ולכתיבה לחברי הקהילה. הצטרפו כדי לקרוא ולהגיב.

← חזרה לבלוג