הפחד שאולי יגלו בעבודה
הפחד שיגלו בעבודה
מיקי שטרק · 29 באוקטובר 2026

מיקי שטרק
יש פחד אחד שתמיד נמצא איפשהו ברקע.
מה אם תהיה לי התפרצות בעבודה?
זה כבר קרה.
ולכן זה לא פחד תיאורטי.
אני יודע איך זה מרגיש כשהגוף והראש מגיעים לנקודה שבה קשה לשלוט במה שקורה.
ואז מגיעות המחשבות.
מה יגידו?
מה יחשבו?
האם יסתכלו עליי אחרת?
האם יחשבו שאני לא מקצועי?
האם כל מה שבניתי בעבודה ייפגע בגלל רגע אחד?
אני חושב שהפחד הזה לא קשור רק לאירוע עצמו.
הוא קשור גם למה שקורה אחריו.
למבט של האנשים.
לשיחה במסדרון.
למחשבה שאולי עכשיו מישהו יתחיל למדוד אותי אחרת.
שאולי בפעם הבאה שצריך לתת אחריות, לקבל החלטה או לקדם מישהו, אותו רגע יהיה הדבר שיזכרו.
וזה מפחיד, בעיקר כשעבודה היא מקום שאתה משקיע בו כל כך הרבה.
כשבנית לעצמך שם.
כשאנשים יודעים שאתה מקצועי.
כשסומכים עליך.
כשאתה רגיל להיות זה שעוזר לפתור בעיות ולא זה שצריך פתאום להסביר למה משהו קרה לו.
פעם הייתי מסתיר.
היום אני כבר לא.
הגעתי למצב שבו אני מסביר מה עובר עליי.
אני לא מסתיר את הפוסט־טראומה.
אני אפילו מסתובב עם כיתוב שמציין שאני פוסט־טראומתי, ועונד שרשרת שמבהירה את זה.
לא כי אני רוצה שכל העולם יידע עליי הכול.
אלא כי מבחינתי אין לי יותר צורך להתבייש במשהו שהוא חלק מהחיים שלי.
יש גם משהו משחרר בזה שלא צריך כל הזמן להחזיק עוד שכבה של הסתרה.
לא לחשוב כל הזמן אם שמו לב.
לא להמציא הסברים.
לא לנסות להיראות בסדר בכל מחיר.
אבל פתיחות לא מעלימה את החשש.
כי לדעת מה עובר עליך זה דבר אחד.
לדעת איך אחרים יגיבו לזה, זה כבר משהו אחר.
אני לא יכול לשלוט בכל תגובה.
אני לא יכול להבטיח שאף אחד לא ישפוט.
ואני גם לא מצפה שכל אדם יבין בדיוק מה זה אומר.
אבל אני כן יכול לבחור איך אני מתייחס לעצמי בתוך הסיטואציה הזאת.
אני פוסט־טראומתי.
זה חלק ממני.
אבל זה לא כל מה שאני.
אני גם איש מקצוע.
אני גם עובד קשה.
אני גם יודע מה אני עושה.
אני מקבל החלטות, פותר בעיות, לוקח אחריות ועוזר לאחרים.
כל אלה לא נעלמים בגלל רגע שבו היה לי קשה.
וזה חשוב לי במיוחד, כי לפעמים אנחנו נותנים לרגע אחד משקל גדול יותר מכל מה שהיה לפניו.
אירוע אחד הופך פתאום לעדשה שדרכה מסתכלים על הכול.
אבל בן אדם הוא לא הרגע הכי קשה שלו.
כמו שעובד לא נמדד רק לפי הטעות הכי גדולה שלו, גם אני לא רוצה למדוד את עצמי רק לפי הרגע שבו איבדתי שליטה.
זה לא אומר שאני מתעלם ממה שקורה.
אם הייתה התפרצות, צריך להסתכל עליה.
להבין מה הביא אותי לשם.
לראות אם היו סימנים לפני.
לחשוב מה אפשר לעשות אחרת בפעם הבאה.
אחריות מבחינתי היא לא להעמיד פנים שזה לא קרה.
אחריות היא להכיר בזה ולנסות לנהל את זה טוב יותר.
ואולי דווקא כאן יש כוח בלשים את הדברים על השולחן.
לא לבקש יחס מיוחד.
לא לבטל אחריות.
פשוט לא לחיות בתחושה שאני צריך להסתיר חלק ממני כדי להיחשב מקצועי.
כי מקצועיות ופוסט־טראומה לא מבטלות זו את זו.
אפשר להיות אדם שמתמודד עם משהו מורכב מאוד ובאותה נשימה להיות עובד טוב, מנהל טוב, קולגה טוב ואדם שאפשר לסמוך עליו.
ואם יהיה עוד רגע קשה?
אני מקווה שאדע להתמודד איתו טוב יותר.
אבל אני גם מזכיר לעצמי שהוא לא ימחק את כל מה שבניתי.
איך זה אצלכם?
אתם מספרים בעבודה על מה שאתם עוברים?
או שאתם עדיין מרגישים צורך להסתיר?
הדק את הטקסט והסר חזרותחדד את ההבדל בין פתיחות לאחריותחזק את הפתיחה והסיום
