נפלתי למיטה בשישי בצהריים.
כשגם השינה לא נותנת לנוח
מיקי שטרק · 23 בספטמבר 2026

אחרי שבוע שלם שבו כמעט לא ישנתי, הגוף כבר פשוט ביקש לעצור. אמרתי לעצמי, שעתיים. רק שעתיים של שינה.
נרדמתי.
ואז הגיע סיוט.
אני לא זוכר בדיוק מה היה שם, אבל אני כן זוכר את התחושה. קמתי בבהלה, והפחד השתלט עליי. פחד למות.
בחלום כמובן.
הדבר הכי חזק שאני זוכר הוא שלא הצלחתי פשוט לקום. ממש נלחמתי כדי להתעורר, כאילו אני צריך להילחם כדי לצאת משם.
וזה אולי אחד הדברים הכי מתסכלים בפוסט טראומה.
המיטה, שאמורה להיות המקום שבו הגוף סוף סוף מוריד הילוך, לא תמיד מרגישה ככה. לפעמים דווקא כשאנחנו עוצמים עיניים ומנסים לנוח, הראש והגוף ממשיכים לעבוד שעות נוספות.
סיוטים הם רק אחת הסיבות לכך שהשינה אצלנו יכולה להיות כל כך מורכבת.
וזה יוצר מעגל די קשוח: במהלך השבוע כמעט לא ישנים, מגיע שישי, הגוף סוף סוף קורס למיטה, ואז גם שם אין באמת מנוחה.
אני חושב שלפעמים מי שלא חי עם פוסט טראומה פשוט לא יכול להבין עד כמה שינה היא לא מובנת מאליה.
כמה אנרגיה אנחנו משקיעים רק בלנסות להגיע אליה.
וכמה מתסכל להתעורר מסיוט, מבוהל, ולהבין שגם בזמן שישנים, המוח עדיין יודע לייצר תחושת סכנה אמיתית.
אז מעניין אותי לשמוע מכם:
איך השינה נראית אצלכם?
סיוטים? יקיצות? שינה קלה? קושי להירדם? או אולי משהו אחר לגמרי?
שתפו. אולי נגלה שאנחנו הרבה פחות לבד בזה ממה שנדמה לנו.
