כפוסט-טראומטית, אני חווה תסמינים של ההפרעה באופן יומיומי. זה כולל טריגרים ופלאשבקים, ניתוקים ודיכאונות, ועוד. כל זה כמובן פוגע מאוד בתפקוד (הפרעה, אמרנו?) אני חייבת לדאוג שהעבודה שלי לא תיפגע, ובעיקר שהאנשים בסביבתי לא ייפגעו, רק כי אני סובלת. אחרי שבגיל צעיר פגעתי באחרים, היום כבר אין לי את התירוץ של חוסר הבנה או חוסר בכלים.
לא לשבור את הכלים
לאה - רוני חזון · 29 באוקטובר 2026

רבים טועים לפני או בתחילת האבחנה, העולם חרב עלינו וכל מה שהיה נדמה ברור מאליו נעשה חסר גבולות ומבלבל. נדרשת התאמה מחדש למציאות שנחבטה בפנינו וזה לא יקרה לבד, ולא יקרה ברגע. זה יקרה בעזרת המון עבודה פנימית שכוללת אומץ להסתכל לכאב בעיניים, ובעזרת תמיכה סביבתית מהגורמים המתאימים, במיוחד מגורמים מקצועיים.
כיום כשאני כבר מאובחנת (ומבוגרת), באחריותי להכיר את הקשיים שלי, ומה הכלים להתמודד איתם - עם כמה שפחות נזק לסביבה. בטח ובטח בתור אשת חינוך לגיל הרך שאחראית לשלומן של נפשות יקרות ופגיעות. יש פה מעבר פנימי שברירי, אך מהותי: אשמה לפותה בעבר שאין לי יכולת לשנות. אך האחריות שייכת להווה, לבחירות שלי ולאופן ההתמודדות עם התסמינים, שאין לי שליטה על עצם קיומם.
יופי, אז הסכמנו שאני צריכה לקחת אחריות על התגובות שלי לטריגרים ולשאר הקשיים. זה חתיכת צעד שלחלקינו לוקח המון זמן להגיע אליו. ועדיין נשאר הצעד הלא פשוט הבא: איך?
(1) ללמוד לזהות: מה הטריגרים שלי? מה עלול להפעיל אותי במהלך העבודה שאני עושה? התשובה תהיה שונה עבור כל אחד ואחת, בהתאם לטראומות ובהתאם לעבודה. הגיוני שבהתחלה לא אדע לזהות בזמן ואהיה מופעלת, אך לפעמים הבאות כדאי להגיע מוכנים. למשל אני נפגשת בעבודה בשמות מסוימים, שהם טריגר עבורי לאנשים שפגעו בי.
(2) לבחור דרך פעולה: מה ביכולתי לעשות עם זה? מה דרך ההתמודדות הכי מתאימה? לפעמים נוכל לבקש מסביבת העבודה להתחשב ולהימנע מדברים שמפעילים אותנו. למשל לא לסגור את הדלתות בזמן פגישה, או לבחור באיזה מקום לשבת. תמיד עדיף לתאם ציפיות מראש, כדי למנוע התמודדות ב"זמן חם" עם טריגר שכבר הופעל. אבל בעבודה שלי, אין לי שליטה על בחירת השמות של הילדים בהם אני מטפלת. זה לא טריגר שלגיטימי לדרוש מהסביבה להימנע ממנו. אז מצאתי לאורך השנים דרכי פעולה להתמודד עם הטריגר בכל זאת. למשל לשאול אם יש שם שני, ולהקפיד להשתמש בשני השמות יחד, ואם אין אז להוסיף שם חיבה משלי עבור הילדים, ורק ביצירות ובמסמכים להשתמש בשם הרשמי. לפעמים גם זה לא מתאים, או לפחות לא כל הזמן, ואז מגיע החלק הבא.
(3) להישאר בתפקיד: מה עוזר לי לא לשבור את הכלים כשטריגר הפעיל אותי? מה אני צריכה כדי שאוכל להירגע? זה קורה, וזה יקרה. כל עוד יש לי תסמינים פוסט-טראומטיים, אז יהיו לי טריגרים ופלאשבקים. זאת עובדה שהפכה להיות חלק מהחיים שלי, וצריך להכיר בה. אם יש לי אפשרות לגשת הצידה, לנשום, להירגע, לשוחח עם אדם בטוח וכל טכניקה אחרת – זה מבורך. לפעמים צריך פשוט ללכת לשירותים, לבכות עד שנגמרות הדמעות, לשטוף פנים ולחזור לעבודה. שיחשבו שהיו לי בעיות מעיים, בסדר, לפחות זה לגיטימי ולא דורש ממני להסביר או לשתף אם לא מתאים לי. אבל מה אם אני לבד עם הילדים, באמצע מפגש בו אני המובילה, ופתאום מרגישה מותקפת? מה אם הפלאשבק נמשך ונמשך ולא עובר ואני חייבת לחזור לעבודה?
היום אני כבר מנוסה, ומצליחה, לרוב, לא להתנתק לגמרי. מה שבעיקר עוזר לי זה להתמסר לגמרי לפעילות הנוכחית שנדרשת ממני. אם אני רק יושבת להקריא סיפור, ומשהו טירגר אותי, זה אולי הזמן לקום ולעשות עם הילדים פעילות בתנועה. אם כתבתי שמות וזה זרק אותי לטראומה, זה הזמן לעצור ולהתעסק במשהו שמצריך ממני תנועה אחרת כמו למשל לסדר את החומרים, לנקות משהו. אני מנסה להפעיל את הגוף כמה שיותר במצב של המציאות הנוכחית, כדי שהמציאות הטראומטית שתוקפת אותי, תיאלץ לתפוס מקום משני בהתעסקות שלו. במובן מסוים זו הסיבה שאני כל כך אוהבת לעבוד עם הגיל הרך דווקא. אין רגע דל, כל הזמן נדרשת ממני תשומת לב מלאה ויש אינסוף עבודה רגשית וטכנית. לנקות פה, לנגב דמעה שם, ההוא צריך פלסטר, וההיא צריכה למלא מים. זה הרביץ להוא, וההיא העליבה את הזאת, ובינתיים צריך לאסוף, ולשבת יפה, ומה לא... זה מאוד מאוד מציף ומעייף, כמובן. אבל בצד החיובי זה מכריח אותי "להישלף" מתוך פלאשבקים ולתפקד, כי חייבים אותי.
הכאב יגיע אחר כך, כשאיפרד מהילדים ואקלוט עד כמה השרירים שלי כואבים ונוקשים. כשאגיע הביתה ואתנתק לגמרי או אבכה ואבכה במשך שעות. בסיגריות שאני מקפידה לא לעשן בזמן העבודה. התפקוד בזמן תסמינים גובה את המחיר בסופו של דבר, אבל אם הצלחתי להתעסק בעבודה שלי למרות הכאב הפנימי, אז לפחות לא פגעתי באחרים וחיכיתי להגיע למרחב הפרטי והבטוח שלי. ואולי אפילו, בינתיים, הייתי טובה.
