יש משהו שאני חושב שאנחנו לא מדברים עליו מספיק.
להצליח למרות הכל
מיקי שטרק · 25 באוקטובר 2026

הצלחה.
לא רק על הקושי.
לא רק על הימים הרעים.
לא רק על הפוסטראומה ועל מה שהיא לוקחת מאיתנו.
גם על מה שאנחנו עדיין מצליחים לעשות.
אני מאוד מוערך בעבודה.
אני מקצועי.
אוהבים אותי.
מתייעצים איתי גם בדברים שהם בכלל לא קשורים לעבודה.
וכל משימה שנותנים לי, אני עושה על הצד הטוב ביותר שאני יכול.
ולא סתם קידמו אותי מהר מאוד.
אני אומר את זה לא כדי להשוויץ.
אלא כי לפעמים אני חושב שאנחנו שוכחים להסתכל גם על החלק הזה.
אפשר להיות פוסטראומתי ועדיין להיות איש מקצוע מצוין.
אפשר להתמודד עם דברים שאף אחד בעבודה לא רואה ובאותו זמן להוביל משימה, לפתור בעיה, לקבל אחריות ולעזור לאחרים.
אפשר שיגיע בוקר אחרי לילה כמעט בלי שינה, ובכל זאת לשבת בישיבה, להקשיב, לחשוב ולהוציא דברים לפועל.
אפשר להרגיש שהראש עמוס מאוד, ועדיין להיות האדם שאחרים באים אליו כשצריך למצוא פתרון.
זה לא אומר שהכול קל.
זה גם לא אומר שהפוסטראומה נעלמת כשנכנסים בדלת של העבודה.
לפעמים בדיוק להפך.
יש ימים שבהם צריך להשקיע הרבה יותר אנרגיה כדי לעשות דברים שפעם היו באים באופן טבעי.
יש רגעים שבהם רעש, עומס או לחץ יכולים לקחת אותי למקום אחר לגמרי.
ויש ימים שבהם אני מסיים את העבודה ומבין שמבחוץ אולי נראה שהיה לי יום רגיל, אבל מבפנים ניהלתי עוד מערכה שלמה שאף אחד לא ראה.
דווקא בגלל זה חשוב לי להכיר גם במה שאני מצליח לעשות.
יש לנו נטייה למדוד את עצמנו לפי הרגעים שבהם קשה לנו.
לזכור את ההתפרצות, את הטעות, את היום שלא הצלחנו להתרכז או את הפעם שבה היינו צריכים לעצור.
אבל הרבה יותר קל לשכוח את מאות הימים שבהם כן הגענו.
כן עבדנו.
כן תרמנו.
כן קיבלנו החלטות.
כן לקחנו אחריות.
וכן היינו שם בשביל אחרים.
אני לא רוצה שהפוסטראומה תהיה הסיפור היחיד שמספרים עליי.
והאמת היא שאני גם לא רוצה שהיא תהיה הסיפור היחיד שאני מספר לעצמי.
היא חלק ממני.
לפעמים חלק משמעותי מאוד.
אבל היא לא מגדירה את המקצועיות שלי.
היא לא מגדירה את היכולות שלי.
היא לא מוחקת את הידע שצברתי, את הניסיון שלי, את הדרך שעשיתי ואת האמון שאנשים נותנים בי.
יש בי גם הרבה דברים שנבנו דווקא מתוך הדרך הזאת.
אני מכיר טוב יותר את הגבולות שלי.
אני יודע לזהות מצבים שאחרים אולי מפספסים.
אני יודע מה זה להיאבק כדי להמשיך לתפקד.
ואולי בגלל זה, כשמישהו אחר מתקשה, אני מסתכל עליו קצת אחרת.
אני גם לומד שלא כל הצלחה חייבת להיות דרמטית.
לפעמים הצלחה היא קידום.
לפעמים היא פרויקט שהצלחתי להוביל.
אבל לפעמים הצלחה היא פשוט לעבור יום קשה בצורה טובה.
לנהל שיחה שלא רציתי לנהל.
לבקש עזרה בזמן.
לעצור לפני שאני נשחק.
או לחזור למחרת ולנסות שוב.
אני חושב שחשוב לתת מקום גם לדברים האלה.
לא מתוך רחמים.
ולא מתוך ניסיון להפוך כל דבר קטן לניצחון גדול.
פשוט מתוך הוגנות כלפי עצמנו.
אם אנחנו יודעים לראות כל נפילה, צריך לדעת לראות גם את הדרך שעברנו.
אם אנחנו זוכרים כל רגע שבו לא הצלחנו, כדאי לזכור גם את כל הפעמים שבהן דווקא כן.
אז לפעמים, לצד כל ההתמודדות, אני חושב שצריך לעצור לרגע ולהגיד לעצמנו:
עשיתי את זה.
למרות הכול.
ואני ממשיך.
מה ההצלחה המקצועית שלכם שאתם הכי גאים בה?
משהו שאולי לאחרים נראה קטן, אבל אתם יודעים בדיוק כמה הייתם צריכים לעבור כדי להגיע אליו.
שתפו.
