זה קרה ביום גשום במיוחד, בשיא ההתפרצות של הדיכאון הכי אגרסיבי שהיה לי.
רק לא קפה שחור
נעה ברקאי · 4 בנובמבר 2026

הייתי שקועה עמוק בלופ של קורבנות. סגרתי עסק שרק פתחתי, חזרתי להיות שכירה, ושנאתי כל רגע.
במיוחד את הרגע ההוא, בו בנוסף לכל הצרות שלי, הסניקרז שלי התמלאו מים כשנכנסתי איתם לתוך שלולית.
בכל זאת לא חתכתי הביתה ונשארתי לחכות לאוטובוס בתחנה אליה הגיעו עוד ועוד בניאדם,
כשפתאום קלטתי דמות אישה שעמדה כנראה מאחוריי כי השתקפה מבעד לזכוכית של אוטובוס שנעצר מולי.
היה לה מעיל אדום בוהק שמשך את תשומת ליבי,
וכשהרמתי את המבט לפנים שלה פגשתי פרצוף זועם מכווץ ונרגן אז השפלתי מהר את העיניים למדרכה, שלא תקלוט אותי בוהה.
המעיל שלה היה כל כך עליז והמבט שלה היה כל כך כבד ודרוך, כאילו היא מחכה לפיצוץ הבא, שלא התאפקתי והמשכתי להגניב בה מבטים עד שהתחלף הרמזור והאוטובוס נסע,
ועדיין, לקחו לי כמה רגעים טובים להבין שאני מסתכלת על עצמי.
מעבר לבלבול ולמבוכה פתאום ראיתי המחשה לפיצול אדיר שחי בי, כי פתאום גם קיבלתי זוית למשהו שלא ראיתי קודם,
וזה איך אני נראית מבחוץ כשאני עסוקה כל כך בסבל הקיומי שלי.
זה לא היה רגע פשוט.
מה שראיתי שם לא היה נראה כמו מצוקה או בקשה להושטת יד,
זה היה נראה יותר כמו חומות של כעס בלתי נגיש,
אבל פתאום ברגע הזה בתחנה ההיא עם כל הבניאדם שהצטופפו איתי בגשם,
הרגשתי כמה זה לא פייר כלפיי הסביבה שלי שאני מחזיקה את הזעם שלי כל כך נוכח בתוך החיים שלי.
פתאום הפעולה של להביט בעצמי מבחוץ אפשרה לי לראות את הלופ שתקע אותי בו אני נאחזת בכעס כמו "שומרת אמונים" לטראומה, כמו להוכיח לעצמי ולעולם שאני לא cool עם מה שקרה לי.
אז מתהלכת כועסת ומרגישה את זה חי בי אבל מה שעוד הפך להיות מאוד מוחשי באותו הרגע,
זה שלעטות שריון בכל בוקר ולצאת מהבית מוכנה למלחמה,
יביא גם את רוב הסיכויים לכך שאמצא אותה מתישהו לאורך היום.
אז למחרת בבוקר החלטתי לעשות ניסוי שהרגיש בהתחלה קצת מטופש.
ידעתי שזה גם ירגיש מאולץ ומזויף בהתחלה, אבל הייתי חייבת לנסות משהו אחר,
ואם יום קודם ראיתי אותי כסוג של דודה נרגנת שצועקת מהמרפסת שאסור להרעיש בין שתיים לארבע,
אז הפעם רציתי לבדוק מה יקרה אם אצא מהבית עם הבעה אחרת, ושניה לפני שיצאתי מהדלת הבטתי במראה ולבשתי על עצמי חיוך.
כשחציתי את מבואת הכניסה של הבניין החיוך נשמט שוב ושוב וזה לכשעצמו היה עניין להתעמקות,
כך שבאופן לא מפתיע כשפניתי אוטומטית אל הרחוב, נתקעתי בכתף של מישהו.
יום קודם מפגש כזה היה יכול להקפיץ אצלי את כל המגננות,
אבל הפעם רגע לפני שהסתובבתי להתנצל, וידאתי שהחיוך עדיין שם.
כשפגשתי את המבט המבולבל והמתנצל שלו, פתאום כבר לא הייתי צריכה להתאמץ.
"שיהיה לך המשך יום נטול התנגשויות" אמרתי לו. הוא צחק, מלמל "יום טוב", ושנינו המשכנו ללכת.
בלי דרמה. בלי מלחמה. בלי כלום.
להיפך, המשכתי ברחוב עם החיוך המטופש שלי, ואז המוכר בפיצוצייה, שבדרך כלל נשאר אדיש לגמרי גם כשאני עומדת מולו, הרים מבט וסימן לי לשלום עם הראש.
המומה הנדתי לו ראש גם.
כשהפנתי מבט ראיתי את השכן מהמכולת מעבר לכביש מטאטא את הכניסה ומנופף לי לבוא לקפה בסוף היום,
וכשירדתי מהאוטובוס הנהג איחל לי יום טוב, אז כשהגעתי למשרד בבוקר ההוא, החיוך המאולץ ששמתי על עצמי, כבר הרגיש טבעי.
זה לא שפתרתי את הדיכאון באותו בוקר.
גם הפוסט טראומה לא נעלמה כי חייכתי לאנשים ברחוב.
אבל גיליתי משהו על עצמי ועל הדדיות כשהתחלתי להבין שיש אצלי פער בין מה שעובר עלי, למה שאני משדרת החוצה.
בעקבות אותו בוקר חזרתי לעשות פעולה שלא עשית מילדות וזה לכתוב יומן.
בהתחלה פשוט נתתי לעצמי להוציא על הדף את כל מה שעולה בי.
עוד לא ידעתי מה זה לופים, לא חיפשתי תיאוריות ולא ניסיתי "לעבוד על עצמי".
פשוט כתבתי כדי לפרוק כשלאט לאט התחילה להתגלות לי תמונה מעניינת.
תגובות שהייתי בטוחה שהן חלק מהאופי שלי חזרו שוב ושוב במצבים דומים.
פתאום רגשות כמו כעס, דריכות, הימנעות, התגוננות - דברים שהגדרתי כזהות או כמי שאני - התחילו להיראות כמו הדרך של התת מודע שלי לסמן לי שאני מופעלת.
זה היה חתיכת גילוי מעצים ומשחרר.
כי אם זה האופי שלי, אז ככה אני ואין לי מה לעשות עם זה,
אבל אם זה דפוס, אולי אפשר להתבונן בו, ואם אפשר להתבונן בו, אולי לפעמים אפשר גם לבחור להגיב אחרת.
מאז אני מתייחסת אל עצמי כיצירה מתמשכת.
עם השנים התחלתי לחשוב על זה דרך סיפור שאני קוראת לו "תיאוריית הבריסטה והקפה השחור" -
אדם נכנס לבית קפה עומד מול הבריסטה וממלמל לעצמו.
הבריסטה רוכנת אליו בחיוך ושואלת: בוקר טוב, מה תרצה להזמין? אבל האיש מתוסכל ואומר לה: אני ממש לא יודע, שמעתי שטוב פה אבל כל מה שאני יודע זה שאני לא רוצה קפה שחור.
הבריסטה מחייכת ועונה: אוקי, יש לנו מקיאטו, אספרסו, קפה הפוך, קפה קר, מה בא לך?
אך האיש ממשיך לענות את אותה התשובה: רק לא קפה שחור בבקשה. שמעתי שהכל טוב אבל רק ממש לא רוצה שזה יהיה קפה שחור.
מאחורי האיש נהיה תור והבריסטה ממהרת לקחת את ההזמנה ולהמשיך לשאר,
אז היא רושמת את הדבר הראשון שהיא חושבת עליו, לוקחת ממנו תשלום וכשהקפה שלו מגיע הוא מגלה כמובן קפה שחור.
אני אוהבת את הסיפור הזה כי במשך תקופות ארוכות ככה בדיוק דיברתי עם עצמי.
רק לא להתפרק. רק לא להיפגע. רק לא להכנס להתקף. הרבה מאוד "לא", ומעט מאוד מושג לגבי מה אני כן מבקשת מהחיים שלי.
לא'דעת מתי אבל איפשהו גיליתי שיש גם שם לתופעה הזאת כשמצאתי מחקר של הפסיכולוג דניאל וגנר שחקר את מה שנקרא "תיאוריית התהליך האירוני":
הניסיון שלנו לדכא מחשבה מסוימת עלול, בתנאים מסוימים, דווקא להשאיר אותה פעילה יותר ונגישה יותר.
הסיפור של הבריסטה הוא רק מטאפורה כמובן אבל הוא עוזר לי להבין משהו לגבי האפשרות לחווט מחדש את המוח שלנו,
כי אם כל השיח הפנימי שלי מתארגן סביב הדבר שממנו אני מנסה לברוח, הוא עדיין נמצא במרכז השיחה, אבל מה קורה אם אני מבקשת את מה שאני כן רוצה?
כלומר, מה יקרה אם במקום להגיד "רק שלא תהיה לי חרדה" - אשאל את עצמי מה יעזור לי להרגיש קצת יותר בטוחה עכשיו?
או במקום "רק שלא נריב" – הלוואי שנצליח לראות אחת את השניה ולדבר מתוך קרבה.
או במקום "אני לא אמורה להרגיש ככה" - מי אני בוחרת להיות?
השאלות האלה לא מעלימות את האוטומטים שלי.
הן גם לא מבטיחות לי שאקבל את מה שהזמנתי.
הן פשוט מזכירות לי שיש הבדל בין לזהות ממה אני רוצה להתרחק, לבין לבחור לאן אני רוצה להגיע.
כשיצרתי את צ'ויס במסגרת ההאקתון של הלם קלאב, הבנתי שאני בעצם מנסה לתת מבנה לאותה פעולה שעשיתי במשך שנים מול המחברת.
לעצור לרגע את האוטומט, לשמוע מה עולה מתוך השיח הפנימי, לבדוק מה קורה במציאות ולבדוק איך אני מחזירה לעצמי את הבחירה.
יש בי עדיין דפוסים ישנים. יש שריון שעולה וחומות וטרגרים שקופצים, ויש ימים שבהם הקפה השחור מגיע לשולחן עוד לפני שהבנתי שהזמנתי אותו,
אבל מיום ליום יש גם יותר רגעים שבהם אני מצליחה לעצור מול הבריסטה ולחשוב רגע, מה אני באמת רוצה להזמין?
