שעת ההתעוררות ומשל הנהר והסלע

נעה ברקאי · 23 בספטמבר 2026

בבוקר מוקדם,

כשהשמש רק מתחילה לעלות,

והרחוב שקט,

והציפורים מצייצות,

אני נמצאת בעולמות אחרים.

כי בשניה שפקחתי עיניים ומרגע שאני קמה,

מתחיל לי טנטון שאוטם את האוזניים,

הנשימה קטועה,

הלסת ננעלת,

האוויר דחוס,

הדופק נהיה מהיר ועצבני,

הדם שלי מתחמם ואיתו כל מי שאני.

כי במשך יותר מעשור אני משקמת את עצמי,

אבל הפוסטראומה שלי עדיין מתעוררת כל בוקר, איתי.

לפעמים השריון שאני לובשת הופך כלי נשק נגדי,

לפעמים הכובד מעורר את השד.

לפעמים השד נופל ומת,

לפעמים הוא זה שמחזיק אותי מליפול.

לרוב הקול אילם והפציעה שקופה,

אבל מידי פעם אני צפה ואיתי מילים כמו שיקום וצמיחה,

ואז רוצה לדבר, רוצה להזכיר,

שיותר מאשר התהום,

יש בי גם שיר.

כי לא תמיד ידעתי מה זה פוסט טראומה,

ואולי אני עדיין מנסה להבין,

אבל מה שהיום אני מבינה זה

שבעקבות השבר קיבלתי גם

קול ומפה,

ומאז כל יום אני מגלה לאן היא מובילה.

וזה לא כל כך דטרמיניסטי,

אלא יותר כמו סינון של אבק דרכים,

כי יותר מזה שיש לי פצע,

יש בי זכרון חושי.

ויותר מהעבר שחי בי,

יש את הרגע הזה,

בו אני גדלה.

אז יש גם אי נוחות ויש חרדה, והדפוסים עולים, והקוד שבור,

אבל מבעד לזה מצאתי שפה, וכשאני מדברת היא מגיבה.

זאת שפה אל עצמי, גשר לסביבה,

כי למרות ובזכות זה שהכל קרה בדיוק כמו שקרה, היום אני כאן,

כעדות,

כזכרון,

שאולי אין דבר כזה שלם,

אבל אולי מי שנשבר פעם,

לומד גם איך לאסוף את השברים ולהדביק אותם לעמוד שדרה.

אז במסע שלי הדף הלבן סופג הכל.

את הכאוס של הבוקר,

את הדממה השורקת,

את דפיקות הלב,

והזיעה של הלילה.

הדף נמצא שם וממתין לי, מחכה להבשלה.

ולפעמים אין בי מילים,

רק קווים

ודימויים,

שמקבלים

גוף להתנחם בו,

וזמן לשהות בו.

כי מאז שהכל כמו התפוצץ לו,

אני מנסה לשמור על איזון בין

לזכור ללהרפות,

בין לבכות ללהודות,

בין שם לפה,

בין ייאוש לתקווה.

כי מתוך המסע הזה עולה בי התמונה המוכרת של נהר זורם שבמרכזו עומד סלע גדול וקשיח.

הסלע עומד איתן מול המים הזורמים ומנסה לעצור את התנועה שלהם, אבל המים הגועשים מטיחים בו חול וחלוקי נחל, שוחקים אותו אט אט ויוצרים בו סדקים.

הסלע מייצג את הניסיון הנואש שלי להיאחז בעבר, במנגנוני אזהרה, או בציפייה המתישה שהחיים יחזרו להיות בדיוק כפי שהיו לפני השבר.

המים בנהר, לעומת זאת, מייצגים את החיים עצמם, או אם תרצו - תהליך שיקום. ככאלה הם לעולם לא עומדים במקום.

לפעמים הזרימה שלהם שקטה והרמונית, ולפעמים היא סוערת וגועשת אבל המים לא נלחמים במכשול, להיפך,

כשהם פוגשים בסלע, הם זורמים סביבו וממשיכים הלאה. הם מסתגלים.

במסע שלי אני לומדת להרפות מהצורך להיות הסלע הקשיח שמתעקש להילחם, ומנסה להפוך למים.

לקבל את התנודתיות דרך ההבנה שהמצב הנוכחי, גם כשהוא מכאיב ומציף, הוא בר חלוף ועומד להשתנות,

ואז במקום להיאחז בזהות של "מי שהייתי פעם", אני לומדת היום לבנות זהות חדשה, גמישה, שנושמת ומותאמת למי שאני רוצה להיות.

הרי אם הכל היה קבוע, גם הסבל היה נשאר לנצח.

אבל השינוי הוא הדבר היחיד הקבוע,

לכן להרפות מהניסיון לשמר דברים כפי שהיו מאפשר לי להיות נוכחת בהווה ולגשת להזדמנויות חדשות ממקום של בחירה לעומת ממקום של אוטומט.

מעניין אותי אם אתם.ן מזדהים.ות ומה עוזר לכם.ן לאסוף את השברים בבוקר? מה העוגנים שלכם.ן ברגעים האלה שבין לילה ליום?

תגובות

עדיין אין תגובות לפוסט הזה.

התגובות פתוחות לקריאה ולכתיבה לחברי הקהילה. הצטרפו כדי לקרוא ולהגיב.

← חזרה לבלוג